מכירים את זה שאתם מסתכלים על מישהו וחושבים לעצמכם ואוו איזה סיפור בטח יש לאדם הזה..
המחשבה הזו מבוססת על נקודות ציון אצל האדם המסוים כמו העיניים והמבט שלו, היציבה, צורת התנועה, הדיבור שלו והאנרגיה שהוא מפזר סביבו.
כלומר, גם אם אנחנו מדברים את הסיפור וגם אם הוא שקט בתוכנו אפשר לראות אותו במידה מסוימת עלינו.
נכון, לא תמיד. כי אם ממש רוצים להסתיר אותו אז אי אפשר יהיה לקלוט ממנו דבר. למתבונן מהצד רק יהיה ברור שיש שם סוד.
ואם נתמקד רגע בסיפור עצמו, הוא יכול להיות מעניין, מורכב, מרגש, מאתגר, מעורר השראה, מעצים, לפעמים יותר ולפעמים פחות.
סיפור שיש בו נוכחות בולטת יותר מאיכויות אלה יהיה סיפור כובש וסוחף וכשיש בו פחות מכול אלה הוא יהיה הרבה יותר שקט ואנחנו כבעלי הסיפור יכולים להחליט אם אנחנו נאמנים למקור ומספרים אותו כמו שהוא או שאנחנו מוסיפים לו קצת כדי שיהיה מעניין..
ואם בוחרים להוסיף קצת עניין רצוי שבסיכומו של סיפור הוא עדיין יישמע אותנטי, אמין וקשור אלינו.
הסיפור על עצי הבונסאי
אני ממש רואה את זה קורה גם בעצי הבונסאי. כמעט לכל עץ יש סיפור.
ישנם עצים עם סיפור דרמטי ומעורר השראה וכל מה שאני צריך לעשות זה לתת לעץ לספר את הסיפור בעצמו, בלי תוספות, ככה כמו שהוא, ולפעמים אני מרגיש שאם אני מוסיף קצת לסיפור הטבעי של העץ אז יהיה שם וואו.
עצים עם סיפור סוחף טבעי
עצי זית בונסאי הם עצים כאלה. אלו עצים שהסיפור שלהם נראה עליהם מהסתכלות על הגזע המחורץ שלהם והקליפה הגסה, העומק של החריצים והתנועה שהם יוצרים והאזורים השחורים שמרמזים על חשיפה לאש. העלווה אמורה להשלים את התמונה לכדי סיפור שיש בו רצף הגיוני.
עצים עם סיפור שאפשר להוסיף לו קצת דרמה
במקרה הזה אני בודק ומחליט האם אפשר להוסיף קצת לסיפור כדי להפוך אותו ליותר מעניין, איזו תוספת תהיה מתאימה לעץ המסוים והאם התוספת תשמור על האותנטיות שלו.
לדוגמה כאן העץ של איתן כהן
אם נצייר קו דמיוני שיחבר בין הסיפור המקורי של העץ, תוספת הדרמה והאותנטיות של התוצאה הסופית, נקבל מרחב, שהוא למעשה מגרש המשחקים של האומן וטביעת האצבע הייחודית שלו.
וזה גם חלק מהסיפור.
